לא הייתי סתם שמנה, הייתי מלכת השמנות

היא כל כך אהבה לאכול באגט, קרואסון ושוקולד. המון שוקולד, 5 חבילות ביום.
שירה אוהבת לאכול ושכולם יתפוצצו. גם המשקל, שכבר עבר את המספר 133 ק"ג לא הזיז לה. עד אותו כריך ששינה את חייה. היום, אחרי שהשילה למעלה מ-70 ק"ג ממשקלה, היא חושפת את הדרך הלא פשוטה שעברה מאותה "שירה השמנה" לחצי שירה, וכל כך מאושרת. טור ראשון בסדרה
שירה וסרמן


כששמנים הכל הרבה יותר קשה. בשבילי, להיכנס לפני הדיאטה לחנויות בגדים או למסעדות היה כמו להיכנס לקן של צרעות. לא ידעתי מאיפה תגיע המתקפה עליי, במיוחד כשהייתי עם חברות, מפוחדת וחרדה ממה שתגיד המוכרת או המלצרית, מה יהיה להם לומר לי או עלי, רק שלא יביישו אותי ליד כולן. עד היום אני לא מתקשה לסבול מוכרות שעוזרות לי בחנויות, או מלצריות שעוזרות לי בבחירה של מנה במסעדה.

* * *

האמת שנולדתי במשקל נורמלי לחלוטין. הייתי תינוקת כחושה, כמעט חיוורת, אחת כזו שכולם אומרים עליה שהיא רזה ומנסים לדחוף לה עוד כפית לפה. המשפחה שלי לא כל כך ידעה מה לעשות כדי למלא את הגוף הדקיק שלי.

אני לא ממש בטוחה מתי זה היה בדיוק כשהתחלתי להשמין, אני רק זוכרת שהייתי "הגדולה" מבין הילדים בגן - הייתי הילדה הכי גבוהה, הכי מלאה, והיו לי לחיים שמנמנות שבהחלט דרשו "צביטה".

כילדה ונערה, העברתי את מרבית המסיבות של לילות שישי כשאני יושבת ליד השולחן של הבמבה, הבייגלה והביסלי, בעוד שברקע מתנגנים שירים שקטים ורומנטיים, שירי סלואו, סלואו שלא היה לי עם מי לרקוד וגם כשכבר הוזמנתי על ידי ילדים מהכיתה, ידעתי שזה מתוך רחמים. כל כך הרבה פעמים חזרתי בוכה מהמסיבות האלה ומאירועים חברתיים רבים נוספים בחיי, הייתי כל כך עצובה וחשתי הרוסה על כך שהחיים שלי הם כל כך שונים מהחיים של יתר החברים והחברות שלי.

כל כך הרבה פעמים בחיי ספגתי "החרמות" מבני כיתתי, כמו גם הערות מעליבות, השפלות ומה לא. הייתי הכי שמנה בכיתה, הכי שמנה בשכבה, הכי שמנה בצופים; אני מניחה שאין טעם להמשיך... אתם כבר מבינים שלמרות שתמיד הייתי חייכנית ומלאת שמחת חיים ומוקפת בחברים (כך חשבתי אז), למרות שהייתי מוקפת במשפחה שאהבה אותי, אבל בסיכומו של דבר תמיד נשארתי שירה השמנה והשונה, זו שכולם רוצים שהיא תעשה כבר דיאטה ותהיה כמו כולם.

פאריז - עיר הבאגטים והקרואסונים

הכתם הזה, שירה השמנה, כתם שנדבק אליך חזק, לא הרפה ממני במשך שנים...
בגיל 13 עבר התא המשפחתי שלי לצרפת למשך מספר שנים. פריז, עיר האורות, העיר הרומנטית ובשבילי גם עיר הבאגטים והקרואסונים, הגבינות, השמנות והמאפים; בפני אלה לא ממש הצלחתי לעמוד, גם לא כל כך רציתי...
באופן לא מפתיע, השהות בצרפת לא שינתה את האופן שבו אכלתי, וגם שם נהגתי לפתוח את היום בארוחת בוקר של קרואסון (שניים שלושה, ככה בכיף) ונהגתי להמשיך לארוחת צהריים שומנית ומפוצצת בקלוריות.
בצרפת למדתי בביה"ס הישראל, מקום ייחודי, חם ומדהים, שם חשתי שאני מוגנת בסוג של "חממה", שכללה מורים ותלמידים ישראלים, כולם יחד, חשתי שאנו קרובים ומאוחדים.
עדיין הייתי מאוד שמנה, אבל חשתי שיש סוף סוף אנשים שמתחילים לקבל אותי כמו שאני, גם מבפנים וגם מבחוץ, למרות שעדיין היו כמה נשמות טובות , טהורות וזכות שדאגו להזכיר לי מפעם לפעם עד כמה שאני שונה מהם (חיצונית כמובן) ועד כמה שאני לא שיא הרזון.

השהות בצרפת גרמה לי לחוש שבורכתי בכך שיצאתי מהמקום בו גדלתי, צפון ת"א, המקום שבו כל הזמן ירדו עליי, לא קיבלו אותי כמו שאני ושפטו אותי.

הכי שמנה בכיתה, הכי שמנה בשכבה, הכי שמנה בצופים. שירה וסרמן

לאחר קצת יותר מ-3 שנים בצרפת, חזרתי לארץ, לאותו התיכון, לאותם האנשים ולאותם מכרים ו"חברים", בעצם חזרתי לאותה חברה בה כל כך התקשיתי להשתלב והיא סירבה לקבל אותי כמו שהייתי וכמו שלא הייתי. הייתי בעצם אותה שירה השמנה, רק קצת יותר מבוגרת.

אמנם מרבית חיי הוקפתי במכרים וחברים, אך הבדידות של אותה שנה הייתה מתסכלת וארוכה במיוחד. רציתי להיות כמו הבנות הרזות והדקיקות בשכבת הגיל שלי, אלו שיכלו לצאת מהבית עם סתם "גופיית סבא" וג'ינס ועדיין נראו מיליון דולר, אלו שהרגישו בנוח להסתובב בביקיני בים, בעוד אני הסתפקתי כל חיי באוהל שלי שקראתי לו "בגד ים". כל הרצונות שלי והשאיפות שלי להיות דומה לאותן בחורות יפות, מקובלות וחטובות, היו בגדר חלום בלתי אפשרי, רחוק ובלתי מושג עבורי.

חמש חבילות שוקולד ביום? קטן עליי!

את האהבה העיקרית שלי (לשוקולדים) לא הסתרתי אף פעם מאיש. בימים טובים יכולתי לאכול חמש חבילות שוקולד זו אחר זו ואז לשאול מה אוכלים לקינוח. השוקולד היה בשבילי התמכרות אחת גדולה - לא בסקוויטים, לא וניל, לא פירות, לא ריבה ולא ופלים, רק שוקולד וכמה שיותר יותר טוב.

דיאטות? ברור שניסיתי. מה לא ניסיתי? את כל סוגי התפריט דיאטה והדיאטות האפשריים, שוב ושוב... שתיתי שייקים דיאטטיים, הפרדתי בין פחמימות וחלבונים, אפילו ניסיתי לעשות את הדיאטה של הלחמניות והחמאה, שום דבר לא הצליח, תמיד נשארתי באותו המשקל או אפילו עליתי כמה קילוגרמים...

במהלך אותה שנה קשה בארץ, הייתה פעם אחת שבה החלטתי שזהו, שהפעם זה יצליח לי ושהפעם אני אמצא את הדרך לרדת במשקל לתמיד. ניגשתי לסופרמרקט הקרוב למביתי, קניתי כל דבר דיאטטי שמצאתי בו, וחזרתי הביתה כדי להתחיל בפרוייקט שישנה סוף סוף את חיי.

אחרי מספר ימים בהם התמדתי והשתדלתי כל כך, התחלתי להרגיש סוג של ריקנות בתוספת של רעב נוראי, חשתי תסכול, עצבנות ותחושות שלא הייתי רגילה אליהן ולא יכולתי לעמוד בהן. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוב בולסת שוקולדים כפיצוי, כמו גם ממתקים, עוגות וכל דבר מתוק שרק עלה בדעתי ונקלע לדרכי, פשוט גרסתי כל דבר שיכול היה למלא את החלל האבוד שנוצר מהרגע שסתמתי את הפה שלי שכל כך אהב לאכול.

באותו הרגע ממש זה היכה בי, ממש חזק... הגעתי לתובנה הכואבת - שסביר מאוד להניח שאני אהיה שמנה לעד. במקביל לשלב זה, בו נכנסתי ליאוש טוטאלי, עברה משפחתי שוב לחו"ל והפעם לארה"ב. עליתי עם כל הכבודה שלי אל המטוס (וברור שלא היתה חסרה לי כבודה...) הייתי שמחה, עצובה, שמנה, מתוסכלת ומאושרת.

לאחר כמה שבועות בארצות-הברית הכרתי חברים חדשים, מרביתם ישראלים, שוב נוצרה סביבי מעין חממה ישראלית, חזרה לי קצת שמחת החיים – גיליתי את אמריקה.

אני מניחה שלמשקל הגבוה ביותר שלי, משקל מפועל של מעל 133 ק"ג, הגעתי לאחר כמה חודשים בארצות-הברית, ובעיקר לאחר שהתחלתי להיטמע כחלק מתרבות הג'אנק פוד האמריקאית, טחנתי שוב ושוב מהמנות העצומות, כמובן שהמחיר הזומל לא הפריע, והנגישות הייתה כמה קלה.

שירה כל כך יפה, לא חבל עליה?

באותה תקופה ביליתי עם חברים במסעדות לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, שם טחנו נאצ'וס נוטפי שמן עם גבינה בעלת אחוזי שומן הנושקים ל-100%...

אנשים שמנים לא מרגישים חריגים באמריקה, פגשתי שם המון אנשים בעודף משקל קיצוני ביותר, כאלה שבקושי זזים כבר; ולעומתם הרגשתי "בסדר" יחסית, הייתי מלאה, שמנמנה. באמריקה תמיד הצלחתי למצוא לי בגדים כמעט בכל חנות שרק רציתי, ככל שמימדי גופי גדלו כך גדלו המידות איתי ואפילו לא הסתכלו עליי או על הצלחת שלי במבט מוזר במסעדות האמריקאיות.

במהלך רוב חיי השמנים היו הרבה אנשים שדחפו שוב ושוב את האף ושאלו מה קורה איתי, למה אני לא עושה דיאטה, מה קורה איתי, "האם אני סובלת ממחלה" (כן, יש לי מחלה איומה שכוללת אהבה עזה וחשק בלתי פוסק לעוגות ושוקולדים, וכן, לא מעניין אותי אורז), שאלו אותי "האם בדקתי את בלוטת התריס" (כן, ומצבה מצויין, זו דווקא בלוטת הטעם שלא חשה מנוח), אמרו עליי: "שירה כל כך יפה לא חבל עליה?" (מזל שאני יפה, כנראה שאם הייתי מכוערת אז בעיניהם גם לא הייתי שווה את השיחה הזו) ובנוסף נהגו לשאול אותי "למה אני לא עושה קצת ספורט?" (ואני חשבתי - מה, לפתוח ולסגור את הדלת של המקרר 20 פעם ביום זה לא ספורט?).

השתדלתי לא להראות לכל ה"נשמות הטובות" עד כמה נפגעתי, עד כמה ההתעסקות במראה שלי ולא בי, מעליבה.

כל כך הרבה אנשים תהו שמא אני עיוורת או שאני לא שמה לב למשקלי? ובכן, ברור ששמתי לב, אבל העדפתי להתעלם מהמצב, כי זה הכי נוח ככה, למי יש כוח לעשות דיאטה, למי יש כוח להתעסק להתעסק בספורט ומי במצבי היה רוצה להפסיק לאכול, שזה היה התחביב הגדול שלי...

ההרגשה שסבבה אותי כל הזמן הייתה שלא משנה כמה הייתי יכולה להיות מצליחה, חכמה, מפורסמת ואולי אפילו עשירה, אבל כל עוד אני שמנה ולא בדיאטה, אז "שירה השמנה" תמיד תהיה התווית שלי. משפטים כמו: "שירה היא מקסימה, חבל שהיא כזאת שמנה" ומשפטים דומים אחרים שמעתי פעם אחר פעם, גם מאנשים שלא היתה להם שום זכות להתערב בחיים שלי, וזה כאב, כל כך כאב לי.

חשתי כל הזמן שמבדילים אותי מאנשים אחרים, חשתי שמתייחסים אליי כאילו אני נושאת מחלה מדבקת, כל הזמן אנשים לא יכלו לקבל אותי כמו שאני, הם לא היו מסוגלים להכיר את שירה האמיתית, ההתייחסות הייתה כל הזמן לאיך שנראיתי מבחוץ - שירה השמנה.

הסיפור על הכריך שגרם לשינוי

באותה תקופה עבדתי בחברת הפקות וליד העבודה שלי היה סנדוויצ'ייה. מפעם לפעם אכלתי שם צהריים, אבל את הסעודה האחרונה שם אני בהחלט לא אשכח.

הגעתי בשעה מאוחרת, וכל מה שנשאר להם היה לחמנייה עם נקניק. זו לא היתה המנה המועדפת עליי, אך הסתפקתי בזה, אחרי הכל, בכלל לא שמתי לב לטיב ולאיכות של האוכל אותו נהגתי לאכול באותה תקופה.

בסיומו של אותו ערב הרגשתי איום ונורא, סבלתי מכאבי בטן עזים, מהתכווצויות, ועוד כל מיני תופעות לא נעימות נלוות. במשך כמעט שבוע ימים סבלתי מכאבים איומים ונוראיים, לא יכולתי לאכול דבר ולא יכולתי לקום מהמיטה.

מאותו יום משהו קרה לי משהו, משהו אצלי בפנים השתנה, הגעתי להכרה שחייב להתרחש שינוי, החלטתי שלעולם, אבל לעולם, לא אכניס לגופי אוכל שעושה לי רע. לעולם לא אעשה רע לגוף ולנפש שלי, לעולם לא.

* * *

אפשר לחלק את מהלך חיי לשתי יחידות עיקריות: החיים שהיו לי לפני הדיאטה והחיים במהלך ואחרי הדיאטה. השינוי שעברתי הוא עצום בגודלו, אני קוראת לו הפרוייקט האמיתי של החיים שלי.
בסיכומו של תהליך הפכתי מבן אדם עצוב ומתוסכל למודל להערצה, לגורו בענייני בריאות כושר ודיאטה, למישהי שמהווה דוגמא לכוח רצון ויכולת. כחלק מהתהליך הזה התחלתי להסתכל בפעם הראשונה בחיי על טובתי האישית, על הרצונות והשאיפות שלי עצמי בחיים.

התהליך הזה גרם לי להפוך מבחורה עצלנית ועייפה לספורטאית, שמתעמלת קשה יום אחרי יום ומגיעה להישגים מדהימים, הפכתי מבחורה שהתזונה העיקרית שלה כללה בעיקר שוקולד למישהי שאוהבת להכין אוכל בריא ומזין ואף נהנית מכך. במובן מסוים התחלתי סוף סוף לחיות את החיים האמיתיים.

על המהפך האדיר שחוויתי ועל חיי החדשים אספר כאן בטורים הבאים.

קישור לטור המקורי

פורסם לראשונה: 11:24 , 31.10.08

חזרה לעמוד "סיפור דיאטת המהפך של שירה"

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"