מיומנה של סטודנטית בדיאטה

"במקום לחגוג בפגישות עם חברים ולצאת למסיבות ולדייטים, ביליתי את רוב הזמן בבית במחשבות על איך לחזור לגרסא הקודמת של עצמי". מיכל עברי מספרת כיצד הצליחה להוריד תשעה ק"ג ממשקלה וגם לשמור עליו

מיכל עברי

אין לי כוונה להישמע כמו תשדיר פרסומת, אבל באמת שניסיתי כל דבר אפשרי כדי לרדת במשקל, טוב נו, אולי לא כל דבר, אבל ניסיתי המון, הרבה שיטות והרבה ניסיונות וכמובן נחלתי גם הרבה אכזבות. בת'כלס, כל אחד יכול לרדת במשקל. לא חסרות שיטות וגם לא חסרים אנשים שיציעו לנו לסכן את בריאותינו לשם פרנסתם, אבל הבעיה העיקרית היא לשמור על הירידה במשקל, ובזה תמיד נופלים כולנו, או לפחות אני נופלת.

אני ידועה במשמעת העצמית החזקה שלי, ואם החלטתי משהו, אף אחד לא יכול לעצור אותי. אבל משום מה בכל פעם מחדש, כשאני מגיעה למטרה הנכספת או לפחות מתקרבת אליה, אני מתחילה לשכוח מצד אחד את השמנה שהייתי עד לא מזמן, אבל הרגלי האכילה הישנים צפים בחזרה ולא עובר זמן רב עד שהמשקל חוזר לקדמותו.

הפעם האחרונה שבה ירדתי מאוד במשקל הייתה לפני כשנתיים, כשבאופק הייתה נסיעה לארצות הברית. סגרתי את הפה והתייצבתי כמו חיילת טובה בין חמש לשש פעמים בשבוע בחדר הכושר הסמוך למקום מגוריי לאימון שלא היה מבייש אף ספורטאי. המשקל נשר לו די בקלות, ואני נשבעתי שארצות הברית לא תשבור אותי ושם לא אעלה במשקל, בטח לא אחרי המיני-טירונות שעברתי בחודשים האחרונים.

אבל לאחר חודש בארצות הברית, כמו רבים וטובים ממני, נשברתי והמשקל התחיל לעלות לאט אך בעקביות. לא עבר זמן רב עד שהבגדים כבר לא עלו עלי, אבל אל דאגה, תמיד אפשר לסמוך שבארצות הברית ארגיש צנומה (יחסית לממדים המקובלים שם) ואהובה, אז ברור שאין סיבה להתחיל דיאטה מחר בבוקר.

החזרה לארץ לוותה בשמחה רבה לפגוש את קרוביי, אך גם בחששות מהתגובות. לא התבדיתי ואכן לא חסכו ממני דעות לגבי המשך הטיפול ב"בעיה": הוצעו לי דיאטנית אישית, דיקור סיני במקומות מוצנעים בגוף או קבוצת תמיכה. סירבתי לכל ההצעות, אבל השנאה העצמית לא הרפתה ממני. במקום לחגוג את החזרה לארץ בפגישות עם חברים, יציאה למסיבות ולדייטים וסתם לעשות חיים, ביליתי את רוב הזמן בבית כשאני חושבת איך לחזור לגרסא הקודמת של עצמי. באחד מימי השישי דפדפתי באתר YNET ונתקלתי בטור של שירה וסרמן (שכתובת אתר האינטרנט שלה היא: www.halfshira.co.il). כמי שהייתה שמנה רוב חייה, תמיד שמחתי לקרוא עוד סיפור על מי שהיה במצבי ונחלץ ממנו. קראתי בשקיקה את הטור ואת אלו שבאו אחריו שבוע אחר שבוע.

הטורים של וסרמן הזכירו לי שזה אפשרי, שאני יכולה לקבוע את גורלי שוב, ושהכל בידיים שלי. החלטתי שאני חוזרת למסגרת הקודמת ועושה את זה בגדול, רק שאז קיבלתי מייל ממנה על פתיחת קבוצות בהנחייתה ועניתי עליו תוך דקה: "ברור שאני באה, תרשמי אותי"! .

המפגש הראשון התחיל בהצגה עצמית ובחלוקת תפריט שנראה סטנדרטי ולא מושך במיוחד, אך וסרמן מיהרה להרגיע: "זה לא התפריט, זה רק שלד שעליו תרכיבו כל מה שאתם אוהבים לאכול". היא הבהירה לנו שאין לה קסמים או שיטות מקוריות להורדה במשקל אבל בעזרת אכילה נכונה של מזון שאוהבים, ביצוע ספורט והרבה תמיכה, כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה.

כבר לאחר שבוע הבנתי שהגעתי למקום הנכון, זו לא סתם קבוצה תמיכה שנפגשת פעם בשבוע, אלא ליווי אישי צמוד באמצעות טלפונים, מיילים ו-SMS. הצלחתי לשנות את אורח חיי לבריא יותר, וכמי שהביעה דעות שליליות על מפגשים קבוצתיים אני יכולה להעיד שהקבוצה היא כמו אוויר לנשימה בתהליך. חלפו חודשיים וחצי מאז דרכה כף רגלי בקבוצה, ואני יכולה לומר בפה מלא שהשינוי שאני עוברת מורגש בכל אספקט של חיי. ירדתי שבעה ק"ג ועוד אמשיך לרדת, אך הירידה בשנאה העצמית והעלייה בביטחון העצמי מתגברים בכל יום, מה שנותן לי כוח להמשך הדרך, שלא תהיה קצרה אבל אני יודעת שלא אעבור אותה לבד.

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"