איך שומרים על המשקל רחוק מהבית

כשהיא מנהלת את תכנית ההרזיה שלה בעצמה - מצליחה שירה וסרמן להשיל 10 ק"ג נוספים ומגיעה למינוס 60 ק"ג ממשקלה. אבל יש לזה מחיר, והוא מתחיל בשש בבוקר. וגם - המעבר מחדש לארצות-הברית והדרך לשמור על המשקל גם כשלא נמצאים בבית. פרק אחד לפני הסוף - חצי שירה
שירה וסרמן

חלפו ימים, חלפו שבועות והחוגה הראתה - השלתי 60 ק"ג ממשקלי. הרגשתי בפסגת העולם, שניצחתי במאבק הזה שכה הקשה עליי כל חיי.

הגאווה שלי נבעה לא רק מההישג עצמו, אלא גם ובעיקר על כך שלא נשברתי, למרות שאת הקילוגרמים האחרונים והקשים הורדתי בעצמי, ללא עזרה של אף אחד. אני הייתי הבמאית הראשית של התהליך, הייתי שף שירה, השוקלת שירה, מרכיבת התפריט שירה, המאמנת שירה. במובן מסוים – שירה גרמה לשירה במשקל, פשוט גאוני.

אבל למרות הירידה הגדולה, ידעתי שעליי לרדת עוד 10 ק"ג משתי סיבות – אחת, כי הרגשתי שיש עוד מה להוריד, ואל תתווכחו עם שמנה שיודעת מה היא רוצה, ושנייה - כדי להגיע למשקל סביר ובריא לגובה שלי.

שש בבוקר - הזינוק להליכון

בעקבות האימונים בחדר הכושר, סימני המתיחה החלו להיעלם. לא לגמרי, אבל השיפור היה משמעותי וגופי הפך לחטוב ומוצק יותר. האימונים אפילו הפכו קלים יותר. ככל שנשרו הקילוגרמים מגופי, כך היה לי קל יותר על ההליכון, ופעמים רבות, המשכתי לרוץ במהירויות שלא היו מביישות אף ספורטאי, למשך זמן ארוך יותר ממה שתכננתי.

אם שכחתם איך נראיתי לפני שהכל התחיל...

הייתי מגיעה למכון בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שגלגלתי עצמי מהמיטה בשש, עדיין מנומנמת, ישנונית ולא מרוכזת, אבל יצאתי משם עם סיפוק שמילים לא יוכלו לתאר.

והיה לי דייט קבוע כל יום שישי, אני והמשקל. היינו נפגשים בחדר האמבטיה בכל שבוע, באותה שעה. הייתי מדברת אליו, אל המשקל, ומזהירה אותו שלא יעז לקלקל לי את מצב הרוח כי אני מרגישה נפלא וחסר לו שיראה לי משהו שיישנה את מצח רוחי. ברוב המקרים הוא לא אכזב. וכמו כל יום שישי, חגגתי את סיום השבוע בקינוח השבועי שלי.

למה חתכתי לגזרים את הג'ינס הישן שלי?

תהליך ההרזיה, קשה ככל שהיה, הביא עמו בעיות נוספות. אחת מהן, בהחלט לא קטנה, הייתה להתרגל להגדרה החדשה - שאני רזה.

אין ספור פעמים נכנסתי לחנויות בגדים ולקחתי באופן אוטומטי מידה אקסטרה לארג'. למה? כי הייתי רגילה, כי ידעתי שהמידה שלי תמיד תהיה הכי גדולה, מתוך הרגל.

באחת הפעמים, נכנסתי לחדר ההלבשה למדוד ג'ינס במידה 48. מיותר לציין שהג'ינס היה ענקי עלי. שירה החדשה יכולה הייתה בקלות להיכנס בו פעמיים. לאחר שהלכתי הלוך וחזור להביא לי מידה יותר ויותר קטנה, הבנתי שאני בעצם במידה 40. פשוט לא קלטתי.

יש תמונות בחיים שאני מעדיפה לשים מאחורי. הנה אחת

עמדתי מול המראה, לבדי בחדר ההלבשה והדמעות החלו לזלוג מעיני. היו אלו כמובן דמעות של אושר. מיששתי את הבטן שכבר לא בלטה, לא יכולתי להאמין שמדובר בגוף שלי, לא קלטתי שסוף-סוף אני יכולה לוותר על חולצה ארוכה מעל הג'ינס, שתכסה את הכפלים בבטן, לא האמנתי שאין סימנים אדומים על המותניים כי הג'ינס לוחץ. אבל הכי שימח אותי - שאני לא צריכה לעבור לעמדת שכיבה כדי לסגור את הכפתור בג'ינס.

מצוידת בשלושה זוגות ג'ינסים במידה החדשה, מיהרתי הביתה ובדרך תכננתי מה הדבר הראשון שאעשה כשאגיע. פתחתי את הדלת, הנחתי את השקית עם הבגדים החדשים בצד, פניתי לארון הבגדים והוצאתי משם את הג'ינס הישן במידה 50. נטלתי מספריים והתחלתי לחתוך ולקרוע את המכנס עד שלא נשאר ממנו זכר, תוך כדי שאני מבטיחה לעצמי שלעולם לא אחזור למידה הזו.

לראשונה בחיי אני מחוזרת

אחרי שנים כשירה השמנה, שאף אחד לא באמת שם עליה או הסתכל לעברה, היה לי קשה לראות את עצמי כבחורה שנראית טוב, בחורה שגברים יתחילו איתה או ירצו בקרבתה.

ואז, ערב אחד, חברה טובה החליטה להתערב איתי שאם אשב לבדי בבר הומה, בתוך דקות ספורות יתחילו איתי לפחות שני בחורים. צחקתי ואמרתי לה שהיא לא נורמלית ושאף פעם לא התחילו איתי, וגם כשהסתכלו עלי זה היה בגלל שבלטתי בתור שמנה. היא לא ויתרה.

באותו ערב יצאנו עם כמה חברים, היא גררה אותי לשבת בבר ופשוט נעלמה לה. לאחר חמש דקות בלבד, מצאתי את עצמי מוקפת בשלושה בחורים שניסו למשוך את תשומת ליבי. האמת? הייתי בשוק. עד אז הייתי רגילה לשבת ולצפות בבחורים שאף פעם לא הסתכלו לכיווני מתחילים עם חברותיי.

כמה דקות אחר-כך הופיעה חברתי הטובה עם חיוך רחב על פניה ואמרה לי בסיפוק – עכשיו את מאמינה לי שאת יפה ורזה?

עוברת (עם הרבה חששות) לגור בארצות הברית

באותה תקופה, התקבלתי לעבוד בחברה שבסיסה בארצות-הברית. ידעתי שהעבודה כרוכה בנסיעות מרובות בכל רחבי אמריקה ושזו הזדמנות שאסור לי לוותר עליה, שבה אוכל גם ללמוד (תזונה כמובן) וגם לעבוד.

אבל היו גם הרבה לבטים ופחדים לחזור למקום שאחראי לכל-כך הרבה קילוגרמים בגופי. פחדתי שלא אהיה מספיק חזקה לעמוד בפני האוכל המשמין שכל-כך אהבתי כשגרתי שם בנערותי. אבל בסופו של דבר החלטתי לקבל את העבודה ונסעתי.

והיה בסדר. כשהגעתי לשכונתי החדשה, מצאתי סופר ישראלי עם אוכל כמו בבית, ואפילו מכון כושר קרוב. וכך, כל עוד חזרתי הביתה מדי יום ולא הייתי בנסיעות, תכנית הדיאטה התבצעה ללא קושי. גיליתי שבאמריקה אפשר למצוא הכל, תלוי עד כמה מחפשים.

מי אמר שאין מזון בריא בארה"ב? (הצ'יפס לא כלול)

את נסיעות העבודה הראשונות בתפקיד אני לא אשכח. בבוקר, לפני כל נסיעה, הייתי קמה מוקדם כדי להכין ציידנית מלאה בכל טוב. ארזתי לחם מלא, גבינות, פירות, אפילו אורז בקופסה. עשיתי הכל כדי שחלילה לא אהיה רעבה בדרכים ואמצא את עצמי פוסעת לתוך מזללת ג'אנק בדרך לקנות המבורגר שמנוני מתוך חוסר ברירה ורעב.

בנסיעות העבודה מצאתי עצמי לעיתים קרובות יושבת בחניונים של מסעדות, על הכביש המהיר, עם חבריי שאוכלים המבורגרים נוטפי שומן, צ'יפסים וטבעות בצל (שאני כל-כך אוהבת!), ואני יושבת איתם בשולחן ופותחת את קופסת הסלט וכריך הטונה שהכנתי בבית.

אבודה (ורעבה) בטורונטו הקפואה

באחד החורפים נסעתי לטורונטו שבקנדה. הגעתי לעיר בשעת ערב מאוחרת עייפה מהנסיעה בת 11 השעות וכמובן - מורעבת. הצידנית שלקחתי מהבית הספיקה לי רק למשך הנסיעה. ידעתי שזוהי המלחמה שלי עכשיו, שאין מצב שאני אשבר, בטח לא בגלל נסיעת עבודה (מילא תגידו חופשת "הכל כלול" בקריבים). בקור חודר עצמות של מינוס 5 מעלות, הסתובבתי ברחובות טורונטו, ולא מצאתי מה לאכול.

עברתי לכל אורכו של הרחוב הראשי ובדקתי תפריטים בכניסה למסעדות השונות, אבל כל מסעדה או דיינר שעוד היו פתוחים, הציעו רק את מה שלא רציתי לאכול – המבורגרים, צ'יפס, שניצל ומיני מטוגנים, או לחילופין - סלט חסה עלוב שפרוסת עגבניה דקה היא רק קישוט בו.

אחרי שיטוטים ארוכים כבר הייתי מורעבת, עייפה ועצבנית, עם דמעות בעיניים. בסך הכל חיפשתי משהו פשוט ומשביע, תפוח אדמה אפוי, חזה עוף, משהו לא מטוגן או טבול במיני הרטבים שהאמריקאים (וגם הקנדים מסתבר) אוהבים כל כך.

לרגע אמרתי לעצמי, יאללה תאכלי המבורגר ערב אחד, לא יקרה כלום, אבל מייד סילקתי את המחשבה הזו ממוחי.

אני בטוחה שרבים מכם מרימים עכשיו גבה ואומרים לעצמם – זאתי מטורפת. אבל לא רציתי להישבר, לא עכשיו, כשאני כל כך קרובה לקו הסיום, היה לי חשוב לשמור על מסלול מסוים ולהתמיד בתפריט שלי, במיוחד בשלב הקריטי שבו הייתי באותה תקופה.

לבסוף, נכנסתי אל אחת המסעדות שנראו לי סבירות והזמנתי תפוח אדמה ללא כל תוספות. חמש דקות אחר-כך הגיע אל שולחני תפוח האדמה האפוי ממולא שמנת, בייקון, גבינה מותכת ומה לא. כשפניתי למלצרית ואמרתי שביקשתי תפוח אדמה ללא כל תוספת, היא ענתה שהיא מצטערת, אבל הם פשוט לא רגילים לאנשים שאוכלים בריא. כנראה שהיא פשוט לא יכלה להבין שיש אנשים "מוזרים" שמסוגלים להזמין מזון כל-כך "משעמם". כמובן שלבסוף קיבלתי את מה שרציתי.

בטור הבא והאחרון אספר לכם איך אני שומרת על ההישג עד היום, באיזה דייט מוצלח הכרתי את אהבת חיי, איך אנשים לא זיהו אותי (!!!) בחתונה שלי, איך השפיעו עליי לימודי התזונה, איך הצלתי קרוב משפחה מהתקף לב שני ומי המציא לי את הכינוי חצי שירה

קישור לטור המקורי

פורסם לראשונה: 11:19 , 28.11.08>

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"

לכל התכנים של חצי שירה